מאמר מאת אברהם
"אתם זוכרים את השירים" שורר יהונתן גפן לפני שנים. האמת? אני – אף ששכחן מופלג הנני – זוכר אותם אחד לאחד, מלים ומנגינות. ואת לילות הירח המכוכבים, אי אז, כשדפנה ואני היינו מאוהבים. היתה זו אהבה ראשונה. וחושך ראשון. שני לבבות פועמים בשק שינה (מי היה יכול לישון? מי רצה לישון?) אחד, במחנה האוהלים, בתנועת הנוער (לא אגלה איזו מהן, כי אז אולי, חלילה לי, אסגיר את אהבתי מבלי ששאלתי אותה רשות). לינת שטח ראשונה שלנו כזוג. היה קר. היה חם. קרח ואש נמהלו זה בזה לחלום, לדמיון. ידיים גיששו. חיככנו אפים, קרובים קרובים, נושמים בקושי, מהתרגשות, מתשוקה מפתיעה, מרגשת, שניצתה בנו אי אז, ואנחנו בכלל לא ידענו.
לינת שטח זכורה לי מאז כחוויה שאין לי די מלים לתאר וספק אם אפילו המילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן, אשר הכרך המתרפט והמהוה שלו ניצב על אחד המדפים בחדר העבודה הקטן שלי, יועיל לי. אחפש, אחפש ולא אמצא כי אין מלים לתיאורה של אהבה ראשונה. רק זיכרונות וגעגועים.
מאז חוויתי לינת שטח במחנות של התנועה במקומות שונים בארץ, בחורשות, בחניונים, ביערות הכרמל, בפאתי המדבר. גם באכסניות נוער לנתי לינת שטח אבל אל תשאלו אותי, בבקשה לא, מדוע ואיך. זה לא היה אילוץ – זו היתה בחירה. איש לא גירש אותנו מהחדר, אבל אנחנו, שובבים ממזרים שכמונו, גירשנו את עצמנו, החוצה, לחושך, לנגיעות.
לינת השטח אינה ברירת מחדל, בוודאי לא לחניכים בתנועות נוער, אלא כיף, חוויה. ישנים בחוץ, מדליקים מדורה, צולים תפוחי אדמה (בולבוסים) מניחים קופסת שימורים גדולה של מלפפונים חמוצים, שאליה מחברים חוט תיל שהוא מעין ידית לנשיאה, מרתיחים מים, שופכים אבקה של קפה שחור ושותים ואוכלים את הבולבוסים המפוחמים. ולפעמים מטגנים גם צ'יפסים ועושים 'על האש'. וכל הלידה רומצת לה המדורה רמצים שמתפצחים ומפיצים ריח של עשן.
היו לילות. הישובו עוד? מי לן היום לינת שטח חוץ מאשר חובבי הספורט האתגרי, האקסטרימי, אשר יוצאים למסעותיהם, מי ברגל ומי באופניים?
בכל פעם כשאני שומע את צירוף המלים לינת שטח, מתעורר בי הזיכרון החם והמתוק, כמו הקפה שאהבתי, השכם בבוקר, כשהשכמנו מלילה ללא שינה אבל עם המון אהבה. ראשונה.
"אתם זוכרים את השירים" שורר יהונתן גפן לפני שנים. האמת? אני – אף ששכחן מופלג הנני – זוכר אותם אחד לאחד, מלים ומנגינות. ואת לילות הירח המכוכבים, אי אז, כשדפנה ואני היינו מאוהבים. היתה זו אהבה ראשונה. וחושך ראשון. שני לבבות פועמים בשק שינה (מי היה יכול לישון? מי רצה לישון?) אחד, במחנה האוהלים, בתנועת הנוער (לא אגלה איזו מהן, כי אז אולי, חלילה לי, אסגיר את אהבתי מבלי ששאלתי אותה רשות). לינת שטח ראשונה שלנו כזוג. היה קר. היה חם. קרח ואש נמהלו זה בזה לחלום, לדמיון. ידיים גיששו. חיככנו אפים, קרובים קרובים, נושמים בקושי, מהתרגשות, מתשוקה מפתיעה, מרגשת, שניצתה בנו אי אז, ואנחנו בכלל לא ידענו.
לינת שטח זכורה לי מאז כחוויה שאין לי די מלים לתאר וספק אם אפילו המילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן, אשר הכרך המתרפט והמהוה שלו ניצב על אחד המדפים בחדר העבודה הקטן שלי, יועיל לי. אחפש, אחפש ולא אמצא כי אין מלים לתיאורה של אהבה ראשונה. רק זיכרונות וגעגועים.
מאז חוויתי לינת שטח במחנות של התנועה במקומות שונים בארץ, בחורשות, בחניונים, ביערות הכרמל, בפאתי המדבר. גם באכסניות נוער לנתי לינת שטח אבל אל תשאלו אותי, בבקשה לא, מדוע ואיך. זה לא היה אילוץ – זו היתה בחירה. איש לא גירש אותנו מהחדר, אבל אנחנו, שובבים ממזרים שכמונו, גירשנו את עצמנו, החוצה, לחושך, לנגיעות.
לינת השטח אינה ברירת מחדל, בוודאי לא לחניכים בתנועות נוער, אלא כיף, חוויה. ישנים בחוץ, מדליקים מדורה, צולים תפוחי אדמה (בולבוסים) מניחים קופסת שימורים גדולה של מלפפונים חמוצים, שאליה מחברים חוט תיל שהוא מעין ידית לנשיאה, מרתיחים מים, שופכים אבקה של קפה שחור ושותים ואוכלים את הבולבוסים המפוחמים. ולפעמים מטגנים גם צ'יפסים ועושים 'על האש'. וכל הלידה רומצת לה המדורה רמצים שמתפצחים ומפיצים ריח של עשן.
היו לילות. הישובו עוד? מי לן היום לינת שטח חוץ מאשר חובבי הספורט האתגרי, האקסטרימי, אשר יוצאים למסעותיהם, מי ברגל ומי באופניים?
בכל פעם כשאני שומע את צירוף המלים לינת שטח, מתעורר בי הזיכרון החם והמתוק, כמו הקפה שאהבתי, השכם בבוקר, כשהשכמנו מלילה ללא שינה אבל עם המון אהבה. ראשונה.
